<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין שבתות ויו"ט</h1>
<h2>דף ד.</h2>
כתוב בהלכות והלכה למעשה הקובר את מתו ברגל לא חיילא עליה אבילות אלא לאחר הרגל ונקיט ימי אבילות מיום טוב האחרון, ואע"ג דלא נהיג ביה אבילות עולה לו למנין שבעה, ולא נקיט לאחר הרגל אלא ששה ימים בלבד. ומאן דשכיב ליה שיכבא ביום טוב שני שהוא יום טוב האחרון, או ביום טוב שני דעצרת, נהיג ביה אבילות דהוא יום מיתה (וקברוה) [וקבורה], והכין אסכימו רבנן דאבילות דיום ראשון דאורייתא הוא דכתיב ואכלתי חטאת היום וכתיב ואחריתה כיום מר, ויום טוב האחרון מדרבנן הוא, וכיון דאבילות דיום ראשון מדאורייתא הוא ויום טוב אחרון מדרבנן הוא, אתי עשה דאורייתא ודחי עשה דרבנן, וכן כתבו כל הגאונים ז"ל.
וקשה לי שהרי לענין חתן אמרנו (כתובות ד' א') מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וקובר מתו ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות, דכיון דנכנס תחלה לחופה חלה עליו חתונה מיד והוה ליה כרגל ודחי אבלות, והא חתונה דרבנן היא ואפילו הכי אתי דרבנן ומבטל יום מיתה וקבורה. עוד קשה לדבריהם למה נוהג אחר כך שבעת ימי אבילות ואין ימי החופה עולין לו הואיל והן מדבריהם אע"פ שלא נהג בהם כלום, דומיא דיום טוב שני, אי נמי לינקוט מיום אחרון של חופה. ויש לתרץ לדעתם, דגבי קובר את מתו בחתונה על כרחם דחו האבילות, שאם ינהיגו בו יום ראשון אותו יום שנהג אבילות לא היה עולה למנין ימי חופה, שאין שמחה במקום אבילות, וכבר התחיל בהם, לפיכך דחו האבילות ואף על פי שהוא מצות תורה, וקיימו החופה אף על פי שהיא מצות חכמים, דקיימא לן חכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.
ויש שעלה בדעתו לומר שאין קוברין המת אלא למחרתו, שלא יהא כאן יום אבלות מן התורה והוה ליה כמלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין ומקוננות, ודברים של שבוש הן.
ולמנין שבעת ימי חופה שאמרו שאינן עולין לו, [בנ"א מכת"י ליתא מכאן עד ואין אומרים ביו"ט שני כו', ובמקומן כתוב בזה"ל, טעם הדבר לדעת הגאונים ז"ל לפי שאם נאמר יעלו כולם עקרת ממנו אבלות לגמרי, ואם נאמר שיעלה יום אחרון בלבד, והרי כל שבעת ימי חופה אחד הם ודין אחד הם ואין לנו דרך לחלוק בהן, מה שאין כן ברגל שהראשונים מדברי תורה והאחרון מדברי סופרים, לפיכך אנו יכולין לחלוק בדיניהם, כל זה לדעת הגאונים ז"ל, ואין אומרים ביו"ט שני כו'] דבר ברור הוא שאין יום טוב ושמחה שלו עולין לו לאבלותו, אתי ודאי דדבריהם ודחי דדבריהם, אבל יו"ט שני ספק הוא וכספיקא אנו דנין אותו בכל מקום דקיימא לן (ביצה ד' ב') נולדה בזה מותרת בזה דשתי קדושות הן, הילכך לענין אבילות מונין אותו חול דכל ספיקא דאבלות לקולא דקיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל, ואין אומרים ביום טוב שני חכמים העמידו דבריהם במקום תורה שלא לנהוג בו אבילות דיום ראשון, לפי שאין יום טוב מתחלל ממש באבילות זו, שהרי כשחולץ מנעלו וסנדלו ואינו נותן שלום ולא קורא בתורה ומעטף ראשו וכופה מטתו אין יום טוב מחולל לו בכך, שאפילו אדם אחר שנוהג כן שלא לשום אבילות לא עשה ולא כלום, הילכך מקיים של תורה ודוחה של דבריהם, וכבר פירשנו שאינו קורע ביו"ט שני, וכבר פירשנו לדברי הגאונים שאין דין זה אלא בשבעה מתי מצוה המפורשים בתורה, אבל מי שמת לו אחיו מאמו ואחותו נשואה ביום טוב שני אינו מתאבל כלל דלא אתי עשה דרבנן דיחיד ודחי עשה דרבנן דרבים ועל פי מה שסדרנו למעלה. ויש אומרים ביו"ט שני של ראש השנה שאינו מתאבל כלל דקדושה אחת הן, ואע"פ שעולה אינו נוהג כלל אבילות ואפי' הוא יום מיתה וקבורה, וזה דעת הרב ר' משה הספרדי ז"ל, ולפי דעתינו ודבריהם של הגאונים כיון דהוא מדרבנן אתי עשה דאורייתא ודחי ליה, הילכך נהיג כשאר ימים טובים של גליות.
ודברים שבצינעא לא מיבעיא בשבת דנוהג אלא אפילו ברגל נוהג, דגרסינן בפרק בתולה נשאת (ד' ב') לענין חופה, כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, מסייע ליה לר' יוחנן דאמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו אין אבלות במועד אבל דברים שבצינעא נוהג, וזו היא גירסת הגאונים ורבינו הגדול ז"ל. ויש שגורס שם אע"פ שאמרו אין אבלות בשבת אבל דברים שבצינעא נוהג והיא שמועתו של ר' יוחנן האמורה כאן דאמר ליה רב יוסף לאביי הכי אמר ר' יוחנן דברים שבצינעא נוהג, ומפרש דדוקא בשבת לפי שהיא עולה הנהיגו בה בצינעא אבל ברגלים שמפסיקין ואינן עולין לדברי הכל אינו נוהג לא בצינעא ולא בפרהסיא כלל, וזו דעת הרמב"ם ז"ל וכת אחרת מן החכמים ז"ל שמסכימין בדעת הזה.
ואנו על מי נסמוך, בואו ונסמוך על דברי הראשונים שבדבריהם דברי קבלה ואינן צריכין חיזוק, כל שכן שהגירסא כתובה בכל הספרים ובנוסחאות הישנות והבדוקות, ועוד ממקומו הוא מוכרע שהרי הביאו דברי ר' יוחנן לענין ימי חופה, והרי הקובר מתו בתוך ימי חופתו כקובר בתוך הרגל דמי, שאף הם אינן עולים כרגלים ואע"פ כן נוהג בצינעא, וזו ראיה גמורה, והחילוק וההפרש עצמו שאמרו בין שבת למועד מפני שזה עולה וזה אינו עולה, אינה לדברי האומר אין אבלות בשבת, דלדידיה שבת כרגל בזה ובזה אין אבלות, אלא לדברי האומר יש אבלות בשבת בין בצינעא בין בפרהסיא ודייק משום דעולה, לדידיה ודאי חלוק דין רגלים מדין שבת, בשבת יש אבלות ועולה, ובמועד אין אבלות דהא אינו עולה. אבל למאן דאמר אין אבלות בשבת כלל וכן למה שהעלינו בסוף השמועה אין אבלות בשבת אבל דברים שבצינעא נוהג, דין הרגלים כדין השבת אין בהן הפרש בכך, שבשניהם אין אבלות ונוהג רק בדברים שבצינעא, אלא שאלו מפסיקין ואינן עולין כיון שלא נהג בכל גזרת שבעה, וזו עולה ואינה מפסקת משום דלא איפשר כדפרישנא לעיל.
וכשנחפש דברים הללו חוץ מתלמוד שלנו, מצינו בתוספתא [מו"ק פ"ב ה"ט] אין אבל רשאי להתאבל בתוך המועד אבל נוהג בצינעא בתוך ביתו, ובאבל רבתי (פ"ז) נמי תניא אבל במועד כאילו שאינו אבל ונוהג בצינעא, ובירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה] נמי גרסינן הכי מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת הרגלים מפסיקין ואינן עולין אמר ר' סימון בשם ר' יוחנן שהוא מותר בתשמיש המטה, פירוש ברגל ולא בשבת לפיכך זה עולה וזו מפסקת, ואמרינן קם ר' ירמיה עם ר' יהודה בר' סימון אמר ליה היכי מן כל תלמידוי דר' יוחנן לא שמע בר נש מיניה הדא מילתא אלא אבוך, פירוש רצה לומר לו שלא אמרה רבי יוחנן מעולם. והדר אמרינן אמר ר' יעקב בר אחא אין איתמרת אין לא איתמרת אלא מן מיליא דהכין הכין, פירוש בין שנאמרה או לא נאמרה אם הדבר אמת כן הוא, ואמרינן מילתיה דר' יהושע בן לוי אמר שהוא אסור בתשמיש המטה דמר ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי והלא אמרו אין אבל ברגל אלא שהן (נ"א שהרבים) נוהגין בו בצינעא, מהו בצינעא שהוא אסור בתשמיש המטה, פירוש הביא ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי זו הברייתא השנויה שם באבל רבתי דקתני ונוהג בצינעא ופירש הצינעא שהוא נוהג בו שהוא אסור בתשמיש המטה. והקשו איתיבון הרי הרגל הרי הוא אסור בתשמיש המטה ואינו עולה אף השבת אע"פ שהיא אסורה בתשמיש המטה לא תעלה, פי' כיון שלמדו דאחד שבת ואחד רגל נוהגין בדברים שבצינעא חזרו לשאלה הראשונה אם כן מה נשתנה זה שעולה ואינו מפסיק וזה שאינו עולה ומפסיק, ומתרץ אמר רבי בא אפשר לשבעה בלא רגל ואי אפשר לשבעה בלא שבת, ואם תאמר שבת תפסיק ליכא אבלות שבעה, אם תאמר לא תפסיק ולא תעלה ליכא שבעה רצופים לעולם, ולא משכחת והפכתי חגיכם לאבל דומיא דחג, ועוד כיון שלעולם אינה מפסקת עולה היא, הרי ביררנו מחלוקת זו בדברים נכונים וברורים.
ואם תשאל כיון שהבאנו מן הברייתות נוהג דברים בצינעא למה לא הקשו מהן בגמרא למי שאמר אין אבילות בשבת, לפי שיש לומר נוהג בצינעא שאמרו רשות וכדברי שמואל נ' ת' ר' רשות, או שהיא משנת בר קפרא שנשנית לדעת רבי יוחנן, והרבה כיוצא בהן בגמרא שאין משיבין מהן. ועוד מצינו בהרבה מקומות בגמרא שהיו יכולין להביא ברייתא ולומר תניא כוותיה ולא אמרו כן, כאותה ששנינו בפ' מפנין (שבת קכ"ח ב') גבי בשר תפוח דמיתניא ברייתא כוותיה דרב הונא ולא מסייע ליה מינה, ועוד אחרת בפרק הזהב (נ"ג א') במעשר שני שאין בו שוה פרוטה, ובפ' אין מעמידין (ל"ח ב') גבי ביצה צלויה ובפ"ק דבבא בתרא (י"א ב') גבי אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו, וכן כיוצא בהן בתלמוד הרבה. אבל מכל מקום הרי העלו בירושלמי שהוא אסור בתשמיש המטה ברגל, ופירשו טעם עולה ואינה מפסקת ומפסיקין ואינן עולין, הקושיא שהטעת כת החכמים הנזכרים לומר שאין אבילות ברגל כלל, ונתבררה ספקא זו כהוגן.
ועוד אני אומר לענין מצות שלשים שנוהגין בהן אבילות ברגל, ולא מדין הרגל בלבד אלא מתורת אבילות, שהרי אמרו בגמרא לענין שבעה לא קא מיבעיא לי שאין רגל עולה למנין שבעה דלא נהגא מצות שבעה ברגל, כי קא מבעיא לי למנין שלשים דקא נהגא מצות שלשים ברגל דאסור בתספורת וכיבוס, ואם תאמר שאין אבילות חלה עליו ברגל אלא שהוא נוהג בהן מפני הרגל, שכל אדם אסור לספר ולכבס בו, והלא מדין רגל לובש הוא כלים מגוהצין חדשים ולבנים, ונוטל צפרניו בגנוסטרא ושמח בשמחת מרעות, ואם בא ממדינת הים ומבית השביה ושאר דרכים שמנו חכמים מספר ומכבס כדרכו, ומה מצות שלשים מצאו כאן שתעלה למנין שלשים, והרי במצות שבעה נמי נוהג קצת ברגל שאינו מכבס כסותו במים והרבים מתעסקין בו כדין אבל, ואפילו הכי כיון דלא נהיג במצות שבעה כדינו אינו עולה למנין שבעה, וכן ודאי למנין שלשים אם אינו נוהג בכולן כדינו אינו עולה, אלא שמע מינה מדין אבלות נמי נוהג בהן וכל גזרות שלשים עליו ברגל. ותמה על עצמך הוא יהא שמח בשמחת מרעות והרבים מתעסקין עמו כאבל, אלא שמע מינה שהוא נוהג במצות שלשים כמנהגו בהן בחול, אסור בתספורת ובגיהוץ בין לכבס בין ללבוש ואפילו בא ממדינת הים, ואסור בשמחת מרעות ובנטילת צפרנים בגנוסטרא. וטעמא דמילתא מפני שהן מצות לא תעשה ומדין הרגל נמי נוהג בהן במקצתן, הלכך כשנוהג בכולן באבלותו אין אבלותו מתפרסמת עליו בכך, לפיכך אמרו עולה למנין שלשים דקא נהגא מצות שלשים כולן ברגל כדינן בחול, ואינו עולה למנין שבעה שאינו נוהג ברובן של מצות שבעה. וגם זה סמך וסעד לדברי הגאונים ז"ל שאע"פ שאין אבילות במועד ומפסיק ואינו עולה, אבל נוהג בגזירת שבעה כל דברים שבצינעא, שהרי בגזירות שלשים נמי רגל מפסיק ונוהג בהן מתורת אבילות.
ראיה לדברים הללו מה שאמרו (מ"ק כ' ב') שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד, וכן אמרו ברגל, והא שבת דברים שבצינעא נוהגין בו ואע"פ כן כיון שאינו בכל מצות שבעה כדינו אין תורת אבל עליו, לפיכך נעשית לו למוצאי שבת כשמועה רחוקה, אף אתה אל תתמה על הרגלים שאע"פ שאינן עולין דברים שבצינעא נוהגין בהן, דכל שאינו נוהג אבלות כדינו אע"פ שנוהג בדברים שבצינעא אין תורת אבלות עליו. ולמדנו לרגלים דמה שהן עולין למנין שלשים לא מפני מקצת מצות שלשים שנוהג בהן מדין הרגל, אלא שהוא נוהג בכולן כדין אבלות כמו שפירשנו.
ר' אליעזר אומר (מ"ק י"ט א') משחרב בית המקדש עצרת כשבת רבן גמליאל אומר ר"ה ויוה"כ כרגלים ואין צריך לומר עצרת וכו' כדפרישית במתניתין. אמר רב גידל בר מנשיא אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל בראש השנה ויום הכפורים כרגלים וכל שכן עצרת. איכא דמתני לה להא דרב גידל בר מנשיא אההיא דתניא תינוק כל שלשים יום וכו'.
